חוק אשראי הוגן הוא תיקון שנועד לשפר את חוק ״הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות״ שנחקק בשנת 1993. מטרת חוק צרכני זה היא בראש-ובראשונה להיטיב עם הצרכנים, משמע – הלווים. ההגנה מתבטאת בקביעת מספר מנגנונים כלכליים שמסדירים את התחרות בין חברות אשראי חוץ בנקאיות לבין הבנקים.
המטרה ההתחלתית הייתה לאפשר ללווה היצע רחב של שירותי אשראי. לכן, החוק ביקש לייצר תחרות הוגנת שהתוצאה שלה תהיה מיסוד של חברות אשראי חוץ בנקאיות. חברות אלו נחשבו לא פעם כ-חברות המשיקות לשוק האפור. ההשלכה לכך הייתה שהבנקים הפכו למעין מונופול בתחום האשראי. חברות אשראי חדשות התקשו לבסס את מעמדן בענף זה.
אתגר נוסף שחברות אשראי הצטרכו לעמוד בו טרם החוק הוא היתרון הבסיסי של הבנקים: עבור הלווים הבנק מתפקד הן כחברת אשראי והן כגוף שמעניק את סך השירותים הכלכליים בחייו. נקודת הפתיחה של הבנקים בתחום האשראי הייתה טובה באופן משמעותי מנקודת הפתיחה של חברות אשראי חוץ בנקאיות. הצרכנים, כלומר הלווים, הם הנפגעים העיקריים של מצב זה, שאינו מאפשר לתחרות בריאה לצמוח.
אלו הן בעצם המוטיבציות העיקריות לחוק אשראי הוגן. נשמע מעט מורכב, אבל מיד נפשט ונבהיר את האופן בו פועל החוק הלכה למעשה.
תקרת ריבית חדשה כחלק מחוק אשראי הוגן
כאמור, החוק נועד לשדרג את אפשרויות האשראי לציבור הלווים. אבל איך בעצם הוא עושה זאת?
מילת המפתח היא הריבית. החוק החדש מייצר רגולציה בתחום הריבית, ובפרט על ריבית הפיגורים. ראשית, החוק החדש קובע תקרת ריבית זהה הן עבור הלוואות בנקאיות והן עבור הלוואות חוץ בנקאיות: הריבית על הלוואות נקבעת בהתאם לריבית בנק ישראל, בנוסף ל-15%; ריבית הפיגורים המקסימלית נקבעה על פי החוק לריבית בנק ישראל בנוסף לריבית 15%, ובנוסף ל-3% של ריבית פיגורים. זוהי ריבית המותאמת למשק הישראלי ומבטיחה שוויון בין הבנקים לבין חברות האשראי החוץ בנקאיות.
שנית, החוק קובע מהי ריבית פלילית: ריבית אשר חורגת מהתקרה של ריבית בנק ישראל, בנוסף ל-30%. יתרה מכך, החוק אף מדגיש את חומרת העונש של חריגה מריבית זו: החל מקנסות בגובה מאות אלפי ש״ח, וכלה במאסר של כשלוש שנים. יש בכך הצהרה משמעותית – הרשויות מפנות את מיטב המשאבים למען הצרכנים והלווים במטרה לאפשר להם שוק חופשי וידע גלוי, כך שיהיה ניתן לערוך סקר שוק ולהכריע בצורה נבונה ורציונאלית.
שלישית, התיקון לחוק מגדיר את שר האוצר כמי שאמון על שינוי הריביות, בהתאם לאישוריהם של נגיד בנק ישראל ושל שר המשפטים, ובתנאי שוועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת מאשרת את השינוי. כלומר, ניתן להבין כי כעת הריביות שאנו משלמים לא נתונות לחסדיהם של הבנקים. מעתה הן אמורות להיות מוסדרות ומפוקחות בצורה מעמיקה. השאלה המתבקשת היא האם החוק מבטיח זאת בפועל. יש לכך סייגים שונים, אותם נפרט בהמשך.
עריכת הסכם הלוואה
אחד מהחידושים הנוספים והחשובים של החוק החדש היא החובה לעריכת הסכם הלוואה בכתב. כנגזרת של חובה זו, החוק מחדד ומגביר את השקיפות של ההלוואה: למעשה הוא מחייב את המלווים להציג באופן גלוי את שיעורי הריבית של ההלוואה, כמו גם את יתר העמלות. משמע – החוק החדש מדגיש את החשיבות, המובנת מאליה, שיש להענקת מידע מלא ללווה על מחיר ההלוואה.
הסדרת צעדים אל מול לווים שאינם עומדים בהסכם
במידה וישנו חשש שהלווה עתיד להפר את הסכם ההלוואה בשל היעדר יכולת לשלם את החוב, החוק מתיר לחברות המלוות לשנות את מועד הפירעון ולהקדימו. אם החשש מאומת ואכן הלווה אינו מחזיר את ההלוואה כפי שהוסכם, המלווים רשאים לנקוט בהליכים משפטיים או בהליכי הוצאה לפועל אל מול הלווה.
ביקורת ביחס לחוק אשראי הוגן
כוונות החוק הן חיוביות. אך המציאות מראה שחרף החוק וניסיון הרגולציה להבטיח שוויון הזדמנויות ותחרות חופשית בין הבנקים לבין חברות האשראי, הבנקים מצליחים לנצל את יתרונותיהם הראשוניים. אחד מעיוותי החוק שנוצרו הוא מצב בו הבנקים מקזזים את תקרת הריבית עם עמלות אחרות אשר הוגבהו. הבנקים אינם חושפים מידע מלא בנוגע לעמלות אלו. כך נוצרת עקיפה חוקית של החוק, אשר מנציחה את המצב הקודם. לכן, יש הטוענים כי מדובר בכשל שוק שמשווע לשינוי שיבטיח תחרות חופשית בענף האשראי.
